שעון שולחן וזוג פמוטים תואמים של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש – עם אישור חתום בידי נינתו הרבנית חנה גורארי', "הדבר ...

שעון שולחן וזוג פמוטים תואמים של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש – עם אישור חתום בידי נינתו הרבנית חנה גורארי', "הדבר הכי יפה בבית היה שעון השולחן וזוג הפמוטים... זה הדבר שהכי קשה לי להיפרד ממנו"

שעון שולחן וזוג פמוטים תואמים של רבי שמואל שניאורסון – האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש.
סט גרניטורה (Garniture) – שעון מטוטלת וזוג פמוטים לארבעה נרות (עם מפתח למתיחת השעון; חתום "Made in England"). ברונזה מושחרת ומוזהבת (Ormolu). ככל הנראה צרפת, אמצע המאה ה-19 בקירוב.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ ונינתו של האדמו"ר המהר"ש: "בשעה שארזנו, לקראת העזיבה את ליובאוויטש בפעם האחרונה [חשון תרע"ו], סבי [האדמו"ר הרש"ב] היה נרגש ביותר. הוא ביקש ממני לטפל באריזת בית סבא-רבא שלי – המהר"ש. הדבר הכי יפה בבית היה שעון השולחן וזוג הפמוטים התואמים. סבי [הרש"ב] העניק לי אותם אז במתנה. המהר"ש קנה אותם בפריז. זה הדבר שהכי קשה לי להיפרד ממנו...". האישור מתוארך – 12 בנובמבר 1989.

האדמו"ר המהר"ש (תקצ"ד-תרמ"ג), הרבי הרביעי בשושלת חב"ד, היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד אשר ביקר בצרפת. נסיעתו הראשונה הייתה בשנת תרכ"ח, בהיותו בן ל"ד שנים – כדי "להתראות עם עסקני הכלל" ("היום יום", הקדמת "שלשלת היחס"). בשנים תר"ל-תרמ"א ערך המהר"ש מספר נסיעות נוספות לצרפת, הן כדי לבקר במקומות מרפא ולדרוש ברופאים והן כדי לעסוק בצרכי הכלל (מפורסם במיוחד המעשה שהתרחש בעת שהתאכסן המהר"ש במלון "אלכסנדר" בפריז ופעל להחזרת אברך יהודי בתשובה). על פי האישור המצורף, רכש האדמו"ר המהר"ש את השעון וזוג הפמוטים התואמים שלפנינו באחד מביקוריו אלו בפריז.

"עשר גלויות גלתה ליובאוויטש", הראשונה שבהם מליובאוויטש לרוסטוב
מאה ושתיים שנה (תמוז תקע"ג - חשון תרע"ו, 1813-1915) שכנה חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה. ליובאוויטש היוותה מקום מושב לארבעה מתוך שבעת אדמו"רי חב"ד – האדמו"ר האמצעי, האדמו"ר ה"צמח צדק", האדמו"ר המהר"ש ואדמו"ר הרש"ב. בראשית שנת תרע"ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו"ר הרש"ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקע"ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה.

ביומנו מאותם ימים, מתאר בנו האדמו"ר הריי"ץ בהרחבה את הלבטים וההתחבטויות בטרם קבלת ההחלטה לעזוב את ליובאוויטש, את הוראת הרש"ב לארוז את הרכוש של "בית רבי", את הנדודים והגלגולים בדרכים עם המטען הגדול, ולבסוף, את ההגעה וההתיישבות בעיר רוסטוב:

"מעולם לא דמיתי אשר בעיר הזאת, רוסטוב על נהר דָן, אשר לשמה וזִכרה היו נפחדים, גם החפשים, הבלתי ניכָרים לעִבְרִים בתוארם לבושם ולשונָם, יוכלו העבריים מערי התחום לטייל בחוצותי' ורחובותי' מאין מפריע, ושנהי' גם אנחנו משוחרי העיר הזאת, מהדָרים בה, בה מצאנו מנוח ומרגוע אחרי טלטול כשני שבועות בדרך, אשר בה הלכנו מבלי ידיעה מראש לאָן אנו הולכים [...]. 

הקול נשמע כי נוסעים אנחנו, לאָן ומתי אין איש יודע, וגם אנחנו אינם יודעים. רק כבוד אבי הרב שי' [הרש"ב] הגיד כי צריכים לעשות הכנות הנסיעה, הדרושים, וחבישת החפצים, שצריכים ליקח בדרך. ביום החמישי, י"ג מ"ח, כבוד אבי הרב שי' נסע על ציוני כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, התמהמה שמה בערך ארבע שעות, ובבואו להבו פניו ועיניו אדומות מרוב בכי, בערב בשעה מאוחרה היו עוד עיניו אדומות, וגם למחרתו עוד רשמי הבכי ניכרים היו [...] השמועה עברה מפה אל פה, הבית מלא אנשים והרבה מבני העיר, זה בכדו וזה בחביתו, ולדרוש טובתו בההוה והעתיד. ביום א' בקר בשעה האחד עשרה בקר, ט"ז מרחשוון, יצאנו מליובאוויטש. התלמידים, המורים, המשגיחים והמשפיעים, הרב ואנשי העיר, אנשים נשים וטף, וגם נכרים רבים התקבצו בחצר, איש את רעהו ידחקו וילחצו, וכאשר דָרַך כבוד אבי הרב שי' על מפתן העגלה, כל האנשים פנו פניהם אליו ועמד בהעגלה ואמר זאייט גיזונד, גיזונטער הייט צוא זעהן זיך [היו בריאים, להתראות מתוך בריאות], הרימו כולם קולם וענו, פארט גיזונד און קומט גיזונד [סעו לשלום ובואו בשלום] (רעד עבר בי מהקול האיום), וגם הנכרים הרימו מגבעותיהם לאות ברכה, וברגש זה נסענו. 

הרבה עשה לנו, פקיד התחנה רודניא, הוא פקד לקבל כל הבאגאז [מטען] שלנו שעלה למשקל 97 פוד [יחידת משקל רוסית; כל פוד הוא 16.38 קילוגרם], ובעצמו עמד בעת שהכניסום להואגאן [קרון] שילכו עם המסע הלזה שאנו נוסעים בו, ופקד על מוליך הבאגאז ושומרו, כי ישים עין פקיחא על הבאגאז להביאו למקומו שלם [...] מחיר המסע עלה לסכום גדול, ות"ל כי גם הבאגאז, הולך עמנו במסע זה [...] וביום ד' בקר בשעה העשירית כ"ו לחדש באנו עם המסע המהיר לרוסטוב וחבורת אנשים בלולה מנכבדי העיר פגשנו אותנו על בית הנתיבות, ונוסעים אנחנו בחמשה, שבעה, תשע, עגלות, להמעון אשר שם הוגבל לנו חדרים למעון [...] קהל עדת ישראל ברוסטוב, בהתרגשות גדולה מביאתינו הֵנָה"("מבית הגנזים", עמ' כ"ו-ל"ו).

כמובא באישור המצורף, לקראת המסע מליובאוויטש הורה האדמו"ר הרש"ב לנכדתו הבכורה הרבנית חנה לארוז את ביתו ורכושו של אביו האדמו"ר המהר"ש, והעניק לה באותה שעה את השעון והפמוטים שלפנינו במתנה.

ארבע שנים חי הרש"ב ברוסטוב, בתחילה התגורר בדירה קטנה ברחוב פושקינסקי ולאחר מכן עבר לבית גדול, מרווח ומוקף חומה ברחוב בראטסקי. במרתף בית זה נבנה לראשונה מקווה הטהרה הידוע בשיטת "בור על גבי בור". בימים קשים אלו, ימי מלחמה ומהפכות, רעב ופורענות, התמסר הרש"ב בכל מאודו ונפשו להטבת מצבם החומרי והרוחני של יהודי רוסיה. הוא שלח את תלמידיו לבוכרה ולגרוזיה, דאג להקמת מקוואות והדפסת ספרים, סייע לפליטי ויתומי המלחמה, ועשה פעולות רבות לשימור גחלת היהדות. באור לב' ניסן תר"פ הסתלק הרש"ב ועל מקומו עלה בנו יחידו, האדמו"ר הריי"ץ. הריי"ץ המשיך להנהיג את התנועה בתקופה של תמורות חברתיות, פוליטיות ומדיניות מקיפות, ובשעה שרדיפות הדת הלכו והתעצמו ברוסיה לאחר המהפכה הקומוניסטית. במשך כשמונה שנים הייתה רוסטוב ל"בירתה" של חסידות חב"ד, ובקיץ תרפ"ד, לאחר התנכלויות חוזרות ונשנות מצד הרשויות, עזב הריי"ץ את העיר והעתיק את מקום מגוריו ללנינגרד (כיום: פטרבורג).

שעון: 41.5 ס"מ; פמוטים: 43 ס"מ. מצב טוב. תקינות מנגנון השעון לא נבדקה. פגמים קלים. אחד הקנים מכופף מעט. דהייה קלה בצבע.

הנהגת המהר"ש בעשירות
האדמו"ר המהר"ש התנהג כידוע בעשירות גדולה. בספר התולדות למהר"ש (עמ' 38) מסופר על מרכבתו המפוארת: "בימים ההם לא הי' עדיין מסילת ברזל בכל מקום, וקנה הרבי המהר"ש עגלת סוסים מיוחדת לעשות בה נסיעותיו. העגלה היתה רתומה לארבעה סוסים, ועלתה כמה מאות רובל. על הקירות מבפנים הי' פרוש בד משי, ובתוך העגלה היו מטה ושולחן, מקום לספרים וכתבים... שמונה דירות בארבעה בנינים
עם שני גני טיול, היו לרבי מהר"ש בליובאוויטש... בחדרו של הרבי מהר"ש, עמדו מסביב לכל הקירות, ארונות מלאים ספרים... כן עמדו בחדר זה שתי כורסאות מצופות משי. באמצע החדר עמד שולחן עגול ומעליו תלתה מנורה גדולה בת שלש עשרה קנים".
ברשימותיו של הרבי מליובאוויטש (חוברת קמ, עמ' 284) מתוארים דירתו ורהיטיו היקרים של המהר"ש: "עוד בימי הצ"צ דר אדמו"ר מהר"ש נ"ע ברחבות, וגם היו בדירתו רהיטים יפים"; ובמקום אחר מספר הרבי: "פעם בא חסיד להצ"צ ורצה לתת לו במתנה רהיטים יקרים כו', וענה לו הצ"צ שהוא אינו צריך לזה... אבל הוסיף מיד שיתנם לבנו... המהר"ש'" (תורת מנחם, תשמ"ז - חלק ג, עמ' 97).
באחת משיחותיו מביא הרבי בשם סביו, רבי מאיר שלמה ינובסקי רבה של ניקולייב, שהיה "יושב" אצל האדמו"ר המהר"ש בליובאוויטש [לאחר נישואיהם נהגו האברכים לנסוע לליובאוויטש לשהות במחיצת הרבי תקופה מסוימת. אלו היו מכונים בשם "יושבים"], ובשובו לביתו סיפר על אופן הנהגתו של המהר"ש: "בהתרחבות גדולה ובעשירות, ובכלי זהב – קופסת טבק מזהב, ועוד קופסה מסוג נוסף. שאל אותו א' השומעים... איך יתכן שנשיא בישראל ומורם מעם יתעסק בענינים גשמיים וחומריים? – וענה לו זקני 'פעטאך' [שוטה]! וכי בשביל מי נברא הזהב, בשבילי ובשבילך? הרי הזהב נברא מלכתחילה לצדיקים" (תורת מנחם, כרך טו, עמ' 322-323).
ובשיחה נוספת מביא הרבי (בשם חמיו האדמו"ר הריי"ץ) תיאור נוסף אודות הנהגת המהר"ש בעשירות: "הי' אצלו הסדר שכל כלי תשמישו היו מזהב. ולדוגמא: השעון – הי' מזהב, ולא עוד אלא שהיו לו שני שעוני זהב.. הי' לו שעון זהב בכיס הימני, ושעון זהב בכיס השמאלי, וכל שעון הי' מחובר לשרשרת זהב... וכן לצורך העישון, היתה לו קופסת זהב עבור הסיגריות ('ציגארעטן טרייבעל'), וכן קופסת זהב עבור הרחת טבק, וכן המזלגות וכן המקל הי' עם גולת זהב בראשו. ועד"ז בנוגע ללבושים שלו, וכן בנוגע למרכבה שבה הי' נוסע לטייל" (תורת מנחם, התוועדויות – נב – תשכ"ח - חלק שני, עמ' 154).




קדושתם של חפצי צדיקים במשנת הרבי – "וכל כליו שהשתמש בהם... קדושתו עליהם"

הרבי בשיחותיו האריך בכמה הזדמנויות לבאר את גדר הקדושה השורה על חפצים ונכסים גשמיים שהשתמש בהם הצדיק, אף לאחר פטירתו מן העולם. באחת משיחותיו הרבי מצטט את דברי חמיו האדמו"ר הריי"ץ: "שהמקום שבו למד ועסק בתורה, וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה, קדושתו [=של הצדיק] עליהם מחלקי בירורו בעולם". הרבי מסביר שכמו שחייו הרוחניים של הצדיק - שהיה אף בחייו מרכבה לשכינה - הם נצחיים ואין להם הפסק, כך ממשיכה השראת קדושת הצדיק לשרות בביתו ובכל חפציו שהשתמש בהם לצורכי עבודתו את השם יתברך, אף לאחר פטירת הצדיק מהעולם: "שחיי הצדיק הם נצחיים, ולא רק ברוחניות הענינים אלא גם – בנוגע למקום הגשמי וכליו הגשמיים (שולחנו וכסאו כו')... כי קדושתו של הצדיק חודרת בכל עניניו". הרבי מדגיש יתרה מזו, ש"קדושת המקום והכלים כו' של הצדיק (גם לאחר הסתלקותו) היא באותו האופן כהזמן שהצדיק השתמש בהם בפועל, נשמה בגוף" (לקוטי שיחות, לב, עמ' 19-27).

"און פארניצן געזונטערהייט" - "להשתמש בבריאות"

בספר "בכל ביתי נאמן הוא" (עמ' 539-542), הפורס את מסכת חייו ופועלו של הגה"ח ר' שניאור זלמן גוראריה ע"ה - הגביר החב"די המפורסם, מאנשי סודו של הרבי מליובאוויטש, מסופר: "תחביב יוצא דופן היה לו לר' זלמן... באוצרותיו אסף ושימר... חפצים ופריטי לבוש של הרביים. הון רב ומאמצים בלתי נלאים השקיע ר' זלמן בתחביב נדיר זה... כל אימת שהזדמן לידיו חפץ נוסף מאוצרות הנשיאים היה קורן מאושר משל רשם זה עתה רווח אגדי בעסקיו". בפרט השקיע ר' זלמן באספנות של פריטי לבוש של האדמו"ר הריי"ץ שקיבל במשך השנים מהרבנית נחמה דינה.

בשנת תשמ"ה, כשאירעה "פרשת הספרים" הידועה, במהלכה נגנבו ספרים מספריית ליובאוויטש השייכים לבית הרבי ונמכרו ברחבי העולם, נשא הרבי מליובאוויטש מספר שיחות נרגשות בהם אמר שכל מי שמחזיק מן הספרים הגנובים, שידע שהוא מחזיק "פצצה מתקתקת" בביתו. ועל כך מסופר: "חשש רב מילא את ר' זלמן למשמע השיחה, היות וחלקים מהאוסף של חפצי רבותינו נשיאנו נרכשו על ידו ממשפחת בית רבי, שנהגו למכור לו חפצים שונים של הרבי הקודם [=הריי"ץ]. ר' זלמן כתב לרבי בפרטיות את רשימת החפצים שברשותו וממי וכיצד קיבל כל אחד מהם. רק כשהגיע אליו המענה, שבה אליו רוחו. הרבי השיב כי הוא רשאי להחזיק בכל הדברים המצויים תחת ידו, "און פארניצן געזונטערהייט" (ולהשתמש בבריאות).

מתשובה זו מובן, בפשטות, כי זעקתו של הרבי הייתה רק אודות הספרים הגנובים, שנלקחו באופן של גניבה ורמייה, ולא על פריטים שהושגו בדרכים ישרות וכשרות.